להתקרב מחדש: שלוש דרכים להתאושש מתקופה של ריחוק חברתי
אחרי יותר משנתיים בהן עטינו מסכות ונפגשנו עם אנשים דרך הזום, קשה לחזור למגע, למפגש פנים מול פנים ולקשרים אנושיים בלתי אמצעיים. ההשפעות של הריחוק החברתי טרם נחקרו לעומק, אך ברור כי הן אינן חיוביות. איך לתקשר עם בני אדם, פרק עשירי בסדרה
למעבר לכתבה באתר "הארץ"
כל הדרך להרי ירושלים, לריטריט מנהלי קהילות, נדנדתי לליאור שנסעה איתי — מה יהיה שם? איזה אנשים יבואו? מה אעשה אם לא אתחבר, או אם יהיה לי קשה, או אם אף אחד לא ירצה לדבר איתי? ליאור הרגיעה אותי והזכירה לי שהיא תהיה שם איתי, לצד עוד כמה חברות, ושאין סיבה לפחד. את תמיד במרכז העניינים ויודעת ליצור קשרים, היא אמרה. לא ידעתי לנסח לעצמי במילים ממה נובע הפחד, אבל הייתי מוטרדת מאוד.
כאשר הגענו למקום שבו התקיים הריטריט התבהר לי המצב. אמנם אני פוגשת אנשים בקליניקה כל יום, אבל הם לא זרים והם לא בקבוצה. בשנתיים האחרונות האפשרות שקבוצת אנשים תיפגש לצורך למידה משותפת או כנס כלשהו הלכה והתרחקה מאיתנו. כל מפגש שאפשר היה להעביר לזום — התכווץ לתוך מלבן קטן. ואילו כאן, לפתע, התכנסו עשרות אנשים ביחד. כולם כמהים לתקשורת ולהיכרות, אבל מתביישים, מחליפים מבט או תנועה ומקווים לחיבור. ברשימה זו נבחן מה ההשפעות של הריחוק החברתי שנכפה עלינו בשנתיים האחרונות, ולמה אפשר (וחשוב) לתקן זאת כבר עכשיו.
שבעה סימפטומים של חרדה חברתית
במהלך הקורונה הזהירו אותנו מלהתקרב אחד לשני, מחוסנים או לא. פרסומות ושילוט חוצות או ההאשטאג הפופולרי stayhome# — מכל עבר קראו לנו להתרחק מאנשים. הריחוק הפיזי יחד עם המסכות, הביא למצב שבו גם אם כבר יוצאים מהבית ופוגשים אחרים, אז אין מגע, חום או ריח אנושי, ולרוב גם בקושי ניתן לזהות הבעות פנים. המסכות מכסות יותר מחצי פנים (בהנחה שהן במקום הרצוי ולא על הסנטר), והמון הבעות נבלעות מתחתן. במיוחד חיוכים קטנים, אי שביעות קלה ושאר הבעות עדינות, כמו "אני מסכימה איתך", ”אני לא בטוחה", "אני מתנגדת".
מצד שני, בזום, הפנים חשופים אבל שאר הגוף מוסתר. אנחנו מציגים את הראש שלנו בלבד ומתבוננים בראשים של בני שיחנו, זאת במנותק מתנועות הגוף, ממקצב אנושי וממנח הישיבה או העמידה. רק ראש. לפעמים משועמם, לפעמים מתעניין. לפעמים אותו ראש מצולם מזוית מוזרה מלמטה ותוך כדי הליכה כשהטלפון נע ונד.
המחקר בנוגע להשפעות השליליות של הריחוק החברתי בעידן הממוחשב נמצא בתחילת דרכו. אולם, מסביבתי ומניסיוני בקליניקה אני מזהה כי יש עלייה בשכיחות של מצבי חרדה חברתית, שבעבר נתקלתי בהם לעיתים רחוקות ובעיקר אצל צעירים. אחד המאפיינים המשמעותיים של חרדה חברתית הוא הימנעות ממצבים חברתיים ופגישות, כך שעם הריחוק הנדרש בזמן הקורונה, הפכה היהמנעות הכרח המציאות והחמירה יותר ויותר דפוס קיים.
במאמר שפורסם באוגוסט 2020 בכתב העת לפסיכולוגיה קהילתית ועסק בסכנות שיש בריחוק החברתי, אומר קווין סיקאלי כי מעבר לעובדה שריחוק חברתי מונע מאנשים ליצור קשרים, צורך אנושי בסיסי, הרי שהמסר התקשורתי שהועבר בתקופת הקורונה נשא מסר פסיכולוגי חזק: "היזהרו מאנשים אחרים, הם נשאים פוטנציאליים של חיידקים קטלניים ומחלות שמסכנות את חייכם".
סיקאלי מוטרד מכך שהאפקט הפסיכולוגי של ההפחדה החברתית עלול להישאר איתנו הרבה אחרי שהמגפה תסתיים — בעבודה, במפגשים חברתיים ובמרחב הציבורית. לשיטתו, הבעיה תלך ותחמיר אם הקורונה וזניה השונים כאן כדי להישאר. אם אנחנו, כחברה, לא נמצא דרך להתקרב חזרה ולשמור על קשרים פיזיים ורגשיים, ההשפעות השליליות של הריחוק רק ילכו ויגדלו. מעבר לפילוג סביב נושא החיסונים והיחס למגפה עצמה, אנשים עלולים להתרגל לרעיון שלהיות מבודדים ומרוחקים זה חיובי ובטיחותי, בעוד שלהיות חברתי וקהילתי זו התנהגות מסוכנת.
מדוע אנו אוחזים ידיים?
במחקר נוסף מ-2020 שעסק בהשפעות של ריחוק חברתי על מתבגרים ועל בריאות נפשית, צויין כי נמצאה השפעה שלילת של ריחוק בקרב בעלי חיים שחיים בקבוצות (כמו ציפורים, דגים וכבשים). באשר לבני אדם, המחקר מצומצם, אך נמצאה השפעה שלילית כמובן על מצבם הנפשי של אסירים. כך או כך, מחברי המאמר קוראים לבחון את השפעת הריחוק החברתי בקרב מתבגרים.
ההשפעה שיש לאינטראקציה האנושית היומיומית, כמו שיחה עם מי שלפנינו בתור בפיצוציה או עם כל נותן שירות בחנות, היא משמעותית מאוד. הצורך האנושי ביצירת קשרים חברתיים ואינטימיים הינו צורך בסיסי אנושי, ואנחנו משתמשים בכישרון הזה בהמון עולמות (בעבודה, במשפחה, בקהילה ועוד).
לפי פירמידת הצרכים של מאסלו הצורך בשייכות, חברות וקשרי אהבה (רומנטיים או לא) הוא השלישי אחרי צרכים פיזיולוגיים כמו מים או שינה וביטחון בקיום הפיזי. גם במודל החדש שיצר טוני רובינס ובו שישה צרכים משלימים, אהבה וקשר אנושי ממוקמים במקום של כבוד ומתוארים כ"חמצן של החיים".
איך נתגבר על הריחוק החברתי:
1. בילוי משמעותי ביחד, גם מרחוק. כשבתי בת הכמעט 11 היתה בבידוד היא צפתה בסרטים אונליין יחד עם חברותיה. כל אחת הכינה פופקרון בביתה, הן בחרו סרט ביחד, עלו לזום משותף וצפו בסרט יחד תוך כדי שהן משתפות מסך, צוחקות ודנות בסצינות השונות.
זו אולי דוגמה קטנה, אבל אותי מעודדת המחשבה שגם בבידוד אפשר לחוות חוויה ביחד, לצחוק או לבכות באותו זמן מאותו תוכן ולהרגיש קרובים. פגישת זום של ישיבת עבודה יכולה לקבל עוד עומק אם מי שמנהל את הצוות ינחה את הנוכחים להציג ברקע של הזום את המקום בו היו רוצים להיות כרגע בעולם, או את הפינה האהובה עליהם בבית.
אם אינכם בבידוד ואתם חופשיים וחופשיות לפגוש בני אדם אחרים, נסו שהבילוי המשותף יהיה חוויה משמעותית. אם אנחנו כבר מבלים זמין ביחד, במה אנחנו בוחרים למלא אותו? האם אנחנו מרחקים פלאפונים ונמנעים מהסחות? מה הפעילות או נושא השיחה שיצרו עבורנו חוויה מקרבת, מעניינת, חושית, רגשית או אינטלקטואלית? לדוגמה, יעל חברתי ואני אוהבות לצייר יחד, אבל אפשר גם לבשל ביחד, ללמוד משהו מעניין, לשמוע מוזיקה שמסמלת תחנות בעבר שלנו, או כל רעיון יצירתי אחר.
2. מגע בהסכמה. הערך שיש למגע אנושי הוא עצום ונחקר רבות בהקשרים שונים. באופן הישרדותי אנחנו מתוכנתים כך שנשים לב לתנועות מחוץ לנו ופחות לתנועות שלנו עצמנו. למשל, כן להיבהל או להיות מודעים לכך כשמשהו או מישהו חיצוני נוגע בנו ולא לקפוץ בבהלה כשאנחנו נוגעים בעצמנו בהיסח הדעת. חיבוקים, כירבולים ונשיקות מעוררים בנו תחושות נעימות גם בעזרת הורמון האוקסיטוצין שנוצר אצלנו ומשתחרר בדם בזמן המגע. בזמן שרובנו מחבקים את הקרובים אלינו בחופזה, לשניות בודדות בלבד, חיבוק של דקה ייצור תחושה עמוקה של חיבור עם האדם השני. גם טפיחה על השכם או החזקת ידיים ייצרו ביטחון, אמון ואחדות עם האדם שלידנו.
3. הדרגתיות. חיזרו לתקשורת פרונטלית באופן הדרגתי לפי היכולות שלכם. ההסתברות שתהיו מוצפים רגשית בפגישות רבות משתתפים פנים מול פנים היא מאוד גבוהה. אם נחזור לריטריט סוף השבוע, אולי חלק מההתרגשות והפחד שלי נבעו מהקפיצה הגדולה שידעתי שתעמוד בפניי כשאפגש עם עשרות נשים וגברים חדשים. מלכתחילה אינני מחבבת אירועים חברתיים גדולים, ואירוע כזה הביא איתו התמודדות נפשית שנערכתי אליה מבעוד מועד. המעבר מפגישות של אחת על אחת בקליניקה, למינגלינג עם יותר מ-80 איש היה צפוי להיות מאיים.
אני כמובן לא מציעה להימנע ממה שקשה לכם, אבל כן אפשר להתכונן, ולעשות זאת באופן מדורג. למי שמרגיש מוצף כרגע, אחרי חודשים של בידוד, אפשר קודם לחזור למפגשים משפחתיים או של קבוצה קטנה של חברים קרובים, ומשם לעבור לקבוצות יותר גדולות ולאנשים חדשים. חזרתי מוצפת מאותו סופ״ש בהרי ירושלים, אבל ההצפה הזו גם היתה חיובית. התרגשות מהרצון שלנו לחזור לקשר עין, נוכחות ויצירת קשר אנושי משמעותי.
מדוע אנחנו מתחבקים?
.png){kind=small}