​

אם אתם חיים בעולם, אתם כנראה מנהלים זוגיות עם מישהי או מישהו.
זו יכולה להיות מערכת יחסית זוגית עם רומנטיקה, או כל מערכת יחסים של זוג אנשים. למשל אילן ואני, הוא הספר השכונתי ואני הלקוחה שלו. אנחנו קובעים, נפגשים, אני מבקשת גוונים "אבל שלא יראו שעשיתי גוונים", הוא עובד על זה שלוש שעות וחצי, אני משלמת, והוא מברך אותי לשלום. זו מערכת יחסים פשוטה יחסית, אבל גם אותה, ככל מערכת יחסים אחרת, ניתן להרוס די בקלות באמצעות תקשורת לא טובה.

כל מערכות היחסים בעולם מבוססות על תקשורת וניהול נכון שלה. ככה מקבלים קידום, בגלל זה מתגרשים וככה מתחיל וגם נגמר כל ריב שכנים. תקשורת היא המילים שאנחנו בוחרים אבל גם התזמון, הטון, גובה הצליל, תנועת הגוף, הערכים, האמונות וכל מה שאנחנו מביאים איתנו לאירוע.

במשך שנים רבות התמחיתי בתקשורת גרועה ותרמתי את חלקי הנאה למגוון מערכות יחסים כושלות. את רוב ימיי העברתי בעוקצנות, התגוננות (לפעמים קראתי לזה ציניות או סרקזם) ובשיפוט של הסובבים אותי לחומרה. אני זוכרת היטב את הבחור שאמר לי בגיל 22, אחרי חודש של דייטים: "להיות לא נחמדה זה לא כזה מגניב כמו שאת חושבת". לקח לי יותר מעשור להבין לעומק את כוונתו ועוד כמה שנים להבין למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת.

​​

אחרי ההסבה המקצועית, שהתחילה בלימודי גישור ונגמרה בהתמחות באימון וב-NLP, הבנתי איך אני קולטת מידע, ומאז אני משכללת את יכולות התקשורת שלי לכדי מיומנות. אני מתרגלת את זה כמו אימון כושר ומלמדת אחרים (זוגות) ואחרות (בעיקר) לעשות אותו דבר. גיליתי שככל שאני מתקשרת יותר טוב, כך אני משיגה מטרות בקלות שלא דמיינתי שבכלל אפשרית.

היכולת לזהות את המהלך המוחי והרגשי שלי לצד הכלים לתקשורת עם אחרים גרמו לכך שאני סובלת הרבה פחות מאי הבנות, ובעיקר יודעת לבקש את מה שאני צריכה. לפעמים זה גם עוזר לקבל את העובדה שאני לא מקבלת את מה שאני צריכה בצורה שלווה יותר, וללא זעם.    

​

הרווח בין הגירוי לתגובה

מדי יום אני פוגשת בקליניקה  נשים וזוגות שמרגישים שלא מבינים אותם, או שהם לא מבינים אחרים. לפעמים הן מגיעות כי הן מרגישות כעס, ובדרך כלל הכעס הזה מבוסס על התחושה שהן לא מבינות למה מישהו מתנהג כמו שהוא מתנהג. המשפט החוזר הוא: "אני בחיים לא הייתי מתנהגת ככה".  

התסכול הזה תמיד קשור לאיך שאנחנו קולטים את הגירוי שסביבנו ואיך אנחנו מפרשים אותו. שנים רבות אנשים האמינו שהמנגנון של המוח שלנו עובד בשני חלקים: גירוי ותגובה. זה כנראה היה נכון לזמנים בהם העולם היה יותר הישרדותי עבורנו. משהו קורה בעולם, נקרא לו "אירוע" - ואני מגיבה אליו. למשל: אני רואה נמר, אני בורחת. כשהיינו במצב הישרדותי לא היה מקום לפרשנות, תפישות ואמונות. נמר מסוכן לכולם, נקודה. העניין הזה נכון גם כיום לנהיגה. אנחנו מסגלים תגובה מהירה לגירויים כדי לשמור על עצמנו. 

אלא שלא תמיד התגובה צריכה להיות מהירה כל כך.
מערכת העצבים שלנו קולטת דרך חמשת החושים כשני מיליון יחידות מידע בכל רגע, ואת רובו אנחנו מסננים ומשמיטים. המידע שנכנס למערכת יוצר גירוי ומה שמעניין זה שכל אחד מאיתנו חווה אותו אחרת לגמרי ומושפע ממנו בעוצמה אחרת ובאופן אחר, בהתאם לאמונות ולפרשנות של כל אחד מאיתנו. נסו להיזכר בחוויה מוקדמת מבית ילדותכם. כשאני שואלת מתאמנות בקליניקה על זיכרון מבית ילדותן, רבות מהן זוכרות ריחות של תבשילים מסוימים או מוזיקה שנשמעה בבית, אחת ציינה המגע של כיסוי המיטה הקטיפתי.  

כשאני עוצמת עיניים עולה בזכרוני רגע בחדר המשותף של אחותי הגדולה ושלי, ובו שתינו פעוטות באוברולים בסגנון שנות ה-70, משחילות חרוזים עד ליצירת שרשראות צבעוניות.

באותן שנים החוש הרגיש שלי היה ראייה, אבל לאחר שילדתי את ילדיי גיליתי שהשמיעה שלי התחדדה והפכה רגישה, והיום אני חווה וזוכרת אירועים במידה רבה גם בהקשר של סוג הסאונד והעוצמה שלו. אני מתאפקת לא לכתוב פה "עוצמת וסוג הרעש", מפני שאם ישאלו את ילדיי על המילה הנפוצה בבית, קרוב לוודאי שישיבו, "תנמיכו".

בזמן שאנשים בסביבתי חיים בניחותא עם צלילי רקע, אני משתגעת מצלילים רפפטיביים או כאלה המגיעים ממקומות שונים ויוצרים קקופוניה אצלי בראש.

באירוע "הגוונים אצל אילן הספר" שהוזכר קודם, נתבקשה עוזרת-הספר לייבש לי את השיער. היא רצתה לפנק אותי בפן-גלי מושקע, אך לא ידעה שאני רגישה כל כך לרעשים ושבכל פעם שמייבש השיער פועל בקרבת הראש שלי – אני חווה את העניין כהתעללות, מתכווצת ומחכה שהאירוע ייגמר. לא פינוק גדול.  

עוזרת הספר חשבה שהיא מעניקה לי ומשקיעה בי מעל ומעבר, ואני הערכתי בעיקרון את המחווה, אבל במקביל חשתי אי נחת, מצוקה חושית, אפילו כעס קל. קרוב לוודאי שעיוותתי את פניי מדי פעם ונעתי בחוסר נוחות.

למרות הרצון הטוב, הזיכרון שישתמר אצלי אחרי האירוע, הוא של עוזרת הספר כאדם לא רגיש או לא נעים, בזמן שהיא תזכור אותי כאדם שלא יודע להעריך מחווה נעימה ומגיב באופן לא מפרגן וחמוץ. היא התכוונה לדבר אחד, ואני קלטתי דבר אחר, אף שאף אחת מאיתנו לא רצתה בכך. הפער שנוצר בתקשורת בינינו ישפיע כנראה גם על המשך היחסים שלנו.

דוגמה נוספת צצה בשבת בבוקר. בן הזוג, הבכורה בת העשר והצעיר בן השמונה מנסים להגיע אל חוף הים. עברה שעה קלה מאז שנזרקה לחלל ההצהרה "נו בואו נתארגן כבר ליציאה" ואני כבר עם התיקים עלי, בעוד ששאר בני הבית מתארגנים בדרכם שלהם. אני רואה ושומעת אותם, אולי אני גם מפרשת את כל ההתנהגויות האלה כ"התעכבות" או אפילו "התעכבות מיותרת".

אני שופטת אותה על בסיס הפרשנות שלי, האמונות והצרכים שלי. 

אחרי שהצלחנו לאסוף את כולם ולצאת, נאלצנו לחזור כי שכחנו את המשקפת "הכי טובה", ואז, ממש ליד האוטו, בדרך ליציאה השנייה לדרך, הבכורה אומרת: "בואו נביא גם מחצלת!". רוב הסיכויים שמה שאצליח לנסח בשלב הזה תהיה שאגה מסוג ה"נו כבר! נמאס לי לאחר תמיד! למה אתם עושים לי את זה!".

איך נוצר פה הפער בינינו? מה עובר אצל שאר בני הבית כהתנהגות לגיטימית ואצלי לא?

מתחשק להגיד: "אני בחיים לא הייתי מתנהגת ככה". 

הפער במקרה הזה נוצר מתוך הצרכים והאמונות, שבאים אחרי שלב הגירוי החושי. בעזרת החושים קלטתי את הסיטואציה, ומשם עבר המידע אל המסננים הבאים, אלה שאומרים לי מה "אמור להיות" ו"איך העולם צריך לעבוד" מבחינתי. ובמקביל בני הבית האחרים "סופרים" אחרת את הרעיון של "להגיע בזמן" או לא "בזמן". הם מתעצבנים או לא מתעצבנים כשחם להם, או כשהם סוחבים משהו. הם סופגים אחרת ולכן מגיבים אחרת. 

כך למשל, האמירה "נו בואו נתארגן כבר ליציאה" הכילה בתוכה (בראש שלי, מבחינתי) את המידע: "אני רוצה כבר לצאת"; "אני מרגישה שמאוחר"; "אני מעדיפה שנצא מיד"; "חשוב לי לצאת עכשיו". כל אלה לא נאמרו, ולכן כל רגע שעבר הגדיל את הפער בין הצורך שלי לבין ההתנהגות של האנשים סביבי. 

המודעות לחוש הראשי שמופעל אצלנו יכולה להיות כלי רב עוצמה. ברגע שאנחנו מזהים מהו החוש המשמעותי ביותר דרכו אנחנו חווים את הגירויים, יש לנו אופציה לשינוי. יהיו דברים שנוכל להימנע מהם או למתן אותם. מי שרגיש תחושתית אולי ימנע מלבלות במועדונים צפופים, מי שרגיש לשמש יימנע משטחים חשופים באור יום. 

המודעות השנייה היא לצד השני שאיתו או איתה אני מתקשרת. יש סיכוי עצום שאלה שאני מתקשת איתם קולטים את הגירויים אחרת לגמרי, מבחינת העוצמות, החשיבות וההשפעה של הגירוי עליהם. אחד הזוגות שמתאמן איתי על שיפור בתקשורת חוזר שוב ושוב לשאלות: "מה היא רואה?" ו"מה הוא שומע", והם מגלים שוב ושוב כמה המידע נספג בצורה שונה אצל כל אחד מהם. לא כל הבנה אחרת של הדברים היא גזלייטינג ותעתוע. לרוב אנחנו פשוט מבינים וחשים אחרת את העולם.

​

לצמצם את הפער 

אז איך מתגברים על פערים? איך יוצאים מזה בלי האשמות ותלונות? האחרונות הן קלות לשימוש אבל לא יעילות ונוטות להחמיר את המצב.  

נחזור למספרה. ברגע שמייבש השיער הופעל ציינתי בעדינות שאני מתקשה להכיל את הסאונד, מבקשת לייבש בזריזות ולוותר על הפן המושקע. היא נענתה לבקשתי וקיצרה את התהליך למינימום. הסיבה שזה הלך כל כך בקלות היא השימוש בבקשה ישירה. 

זיהיתי למה זה "עולה לי", ושיש איזשהו פער ביני ובין האדם שמולי. השאלה עכשיו: איך לציין את הבעיה מבלי להאשים, פעולה שבהכרח תגרור תחושה שלילית בצד השני? מה שעובר בדרך כלל בהאשמה זה רק הרגש, וממנו קשה להגיע לתקשורת בהירה או מקדמת. כשכועסים עליי, אני מרגישה אשמה או כועסת חזרה. שתי האופציות לא מקדמות אותנו. מתוך ההאשמה נצטרך לחלץ את הבקשה הישירה שמכילה את התוכן של הרצון שלנו באותו רגע.

אנחנו כל כך רגילים לדבר בתלונות שיש צורך שתרגול של ממש כדי ללמוד להביע את עצמנו בדרך אחרת. כשעולה בי התלונה ואני רוצה לחלץ ממנה את הבקשה הישירה, אני צריכה לשאול את עצמי "מה אני רוצה שיקרה עכשיו?" אחרי שהבנתי שהסאונד של מייבש השיער הוא האלמנט שמייצר את העצבנות אצלי, אני עוברת לנסח בקשה ישירה: "האם אפשר לקצר את הייבוש? אוותר על הפאן המושקע". 

ומה באשר למחצלת? שוב אני שואלת את עצמי: מה אני רוצה שיקרה. התשובה היא: "שנצא עכשיו ונגיע בזמן". אני יכולה לבקש את זה ככה: "בואו נוותר על המחצלת ונצא עכשיו כי אני רוצה להגיע בזמן".

לחלופין: "חשוב לי שנצא עכשיו כי חשוב לי שנגיע בזמן". אבל רגע, מה קורה אם זה באמת רעיון טוב להביא את המחצלת, ובכל זאת אני מתעצבנת שהבת נזכרה בזה רק עכשיו? גם אז אפשר לבקש בקשה ישירה: "אנא הזדרזו".  

​

יש גם שלבים קודמים שבהם ניתן לעצור. נניח בבוקר ההתארגנות. אשאל את עצמי: "אני מכירה את עצמי, מה חשוב לי?", ובהתאמה לבקש מבני המשפחה: "חשוב לי שנצא בשעה X". זה לא מבטיח שאכן תהיה היענות מלאה לבקשה, אבל זה כן מעלה את הסיכויים. אפשר גם ללכת צעד קדימה ולשאול, "מה אפשר לעשות כדי שנצא בזמן?", או: "מה אתם צריכים בבוקר כדי לצאת בזמן?". הבן שלי זקוק לכמעט כמעט שעה מרגע ההתעוררות ליציאה, הבת צריכה פחות מרבע שעה. אם אבקש בקשות ישירות ובהירות, יש סיכוי שאקבל עליהן תשובות ברורות.

בקשות ישירות אמנם דורשות תרגול, אבל הן מצמצמות פערים. אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל אחד מאיתנו סופג אחרת את העולם, הפער מצטמצם כמעט מעצמו. לכן, כשאני מבקשת משהו, כדאי לצאת מנקודת הנחה פחות שיפוטית לגבי התנהגות "טובה" או "רעה", ולבקש את מה שאני צריכה או רוצה עכשיו. תידהמו לגלות כמה "אתה יכול בבקשה לתלות את המגבת?"

יעיל בהרבה מ"נמאס לי שאתה זורק מגבות על הרצפה כל הזמן!".

בכתבות הבאות נתעמק בדרך שבה אנחנו ואחרים מסננים את המידע שהם סופגים, ולמה בן זוגי עדיין משאיר כוס בכיור למרות שביקשתי עשר שנים שיפסיק עם זה.

 

 

פורסם ב- 27.07.2021,

לחיצה על הלוגו למעבר לכתבה באתר