״אוף אני כזה כישלון״: הנזק שבדיבור הפוגעני לעצמנו ואיך נפטרים ממנו
למילים שאנחנו אומרים לעצמנו יש כוח רב. השיח הפנימי שלנו, במיוחד כשהוא חוזר על עצמו, הופך לאמונות שמפעילות אותנו. שלוש שאלות יסייעו לכם לרסן אותו. איך לתקשר עם בני אדם (הפעם עם עצמנו), פרק שמיני בסדרה.
למעבר לכתבה באתר "הארץ"
שלוש מתאמנות שונות אמרו לי השבוע את המשפט "מה אני ילדה קטנה?!". אחת דיברה על הקושי שלה להתגבר על מותו של אחד מהוריה, השנייה על הקושי להפסיק לחשוב על בן זוגה שעזב במפתיע, והשלישית דיברה על העובדה שבכתה במהלך יום עבודה. נכון, ההתנהגות שתיארו מתאימה לילדה ואולי גם לאשה בוגרת. הנקודה היא שכולן אמרו זאת כשהן מתייחסות לעצמן ולרגשות שלהן בזלזול והאשמה. כולן "ירדו" על עצמן בהיסח הדעת ובקור רוח, כאילו זה הגיוני לדבר ככה אל האדם הכי קרוב אליך, אל עצמן. בכתבות הקודמות התייחסנו לבעיות בתקשורת וליכולת להכיל אחרים. הפעם נעסוק בתקשורת עם עצמנו. אנחנו הרי ״גרים״ עם עצמנו, והרבה פעמים אנחנו שוכחים שאנחנו הכי קרובים אלינו והשיח הפנימי עם עצמנו הוא זה שמפעיל אותנו. אם התקשורת שלנו עם עצמנו היא מקטינה או מאשימה, אז איך בכלל יהיה לנו חשק או כוח לתקשר ולהבין אחרים?
מילים הן הכוח החזק ביותר שלנו, ואצל חלק גדול מאיתנו יש לנו נטייה להשתמש בהן כדי לפגוע. למילים שאומרים לנו יש כוח, אך יותר מזה, גם למילים שאנחנו אומרים לעצמנו יש כוח. השיח הפנימי שלנו, ככל שהוא חוזר על עצמו במחשבות ובשיחות, הופך לאמונות שבסופו של דבר מפעילות אותנו עד לפרטי הפרטים של העשייה שלנו ביום יום.
כשנטע (שם בדוי) הגיעה אלי לטיפול לפני מספר שנים היא כבר היתה גרושה מספר חודשים, ותיארה איך השתחררה מיחסים פוגעניים שבמרכזם אווירה של אלימות כלכלית. היא סיפרה על כמעט 15 שנה בהן הרגישה מושפלת במערכת היחסים ובחיים בבית בכלל. היא תיארה כיצד הכסף המשותף שלהם נעלם בהשקעות המסתוריות של בעלה לשעבר, ואת התחושה שהיא היתה צריכה לקבל אישור על כל שימוש בכסף המשותף, כולל הוצאות יום יומיות פעוטות, למרות שהיתה מפרנסת שוות ערך. היא סיפרה גם על הקושי לחיות במשטר קשוח של פיקוח על כל רכישת סוכר או לחם, על התחושה שהמשכורת שהיא מרוויחה הולכת ונמוגה אל האבדון, ועל הפחד שהיא ושני ילדיה יישארו חסרי כל.
נטע השקיעה זמן ואנרגיה בניסיון לבנות מחדש את חייה ואת הביטחון העצמי שלה. היא הרגישה חלשה ומותשת אחרי שנים של מאבקים. כיון שהייתי בתחילת דרכי, הופתעתי לגלות שהשיח הפנימי של נטע לא היה מעצים ומחזק, למרות שנחלצה מהסיטואציה הקשה שהיתה כלואה בה. בהתבוננות מבחוץ – בעיני התמימות של אז לפחות – זה היה מתבקש. אם הצלחת להיחלץ הרי שאת הגיבורה בסיפור הזה.
אבל לא כך נשמע הקול הפנימי של נטע. התפיסה העצמית שלה היתה מקטינה ביותר והתקשורת שלה עם עצמה היתה פוגענית לא פחות מהתקשורת שחוותה עם בן זוג לשעבר.
How to be a Friend to YOURSELF
לקול הפנימי שלה היו שלוש אמירות עיקריות חוזרות. הראשונה היתה אמירה שאמר בן זוגה: "את חסרת אחריות, אסור לסמוך עליך עם כסף". כשנטע הגיעה אלי היא האמינה בכך לגמרי והיו לה מגוון הסברים ודוגמאות עד כמה היא מסוכנת לעצמה ולילדיה בגלל היותה כה חסרת הבנה כלכלית. ככל שאמר זאת בעלה לשעבר שוב ושוב, כך הפך הטקסט הזה לדיבור פנימי וצמח לאמונה שהשתרשה עמוק לתוך התפיסה העצמית שלה.
האמירה השנייה שחזרה והתנגנה בראשה של נטע כמו תקליט שבור היתה: ״איזו גרועה אני שבחרתי בבן זוג כזה לבעל״. המילים והאמירות שהתלוו לאמירה הזו היו: "אני המטומטמת שהרסה לנו (לה ולילדיה) את החיים", "אני הטיפשה פה" ו"מגיע לי כל הרע שקורה לי, כי אני בעצמי בחרתי בו". השיח הפנימי הזה יצר צל כבד של רגשות אשם שליווה אותה כמעט בכל מצב.
האמירה השלישית והמוטמעת ביותר היתה: ״את כישלון כי התגרשת, וגירושים הם כישלון הנישואים״. או במילים אחרות, ״תכננת משהו, הבטחת ונשבעת לעצמך ומול כל חברייך ומשפחתך שיהיה כך וכך – והנה, הפרת את ההבטחה. את והתוכנית שלך כשלתן". בימים קשים נלווה לזה גם "תתביישי" ו"מגיע לך".
ביירון קייטי מדגימה את "שיטת העבודה"
אתן.ם החברות של עצמכם
אם היו אלו שתי חברות טובות, היה ברור לנו שהתקשורת ביניהן לקויה מאוד ויש אפילו פוגענות באופן שבו נטע מדברת אל נטע. אמירות קשות כמו "את כישלון" או "אשמתך שהרסת את החיים שלך" ו"את חסרת אחריות" היו נשמעות לנו אכזריות, מחלישות ולא סבירות בין חברות ואפילו אנשים בכלל. היינו מציעים לנטע להתרחק עד כמה שניתן מחברתה הלא-חברית ולחפש אחר תמיכה במהרה. אם היינו מגלים שנטע מתגוררת עם אותה חברה ושומעת אותה מדברת אליה בשפה כזו מדי יום, אולי אפילו היינו מתערבים ודואגים בעצמנו להוציא אותה ממערכת היחסים הפוגענית הזו.
אם כך, מדוע זה נשמע לנו כל כך טרוויאלי ולא מטריד כשאנשים מדברים כך לעצמם? הרי גם אני ואתם אומרים לעצמנו בהרבה מקרים: "איזה מטומטמת אני, איך עשיתי/ הסכמתי/בחרתי...". הבעיה לא מתחילה באמירה כזו או אחרת אלא בחזרתיות על אמירות אלו. אם אמרתי פעם אחת, קורה. אבל אם האמירה או המחשבה מתנגנות בראשנו שוב ושוב, הדברים שאנחנו מאמינים בהם מטפסים עד לעמדת המפעיל-הראשי, אותו קול פנימי. קול זה יכול להיות מיטיב או מרושע, מעצים או מקטין, אחד כזה שמבייש אותנו או מתגאה בנו.
מתברר שהיכולת שלנו לדבר לעצמנו בצורה חברית שתחזק את הביטחון שלנו היא לא בהכרח טבעית. כדי להתחיל לעבוד על שינוי תפיסה והתנהגות, מהלך שדורש מאמץ, צריך קודם כל ליישר קו בנוגע לאמונות הבסיסיות שלנו על עצמנו. חייבים להתחזק כדי ליצור שינוי. למה המצב דומה? דמיינו שנתקלנו באדם שנמצא בתהום כמה ימים והוא חלש מאוד כיוון שלא אכל ולא שתה ימים. אם נזרוק לו חבל ונציע שיתחיל לטפס מיד כנראה שיפול די מהר, אם בכלל יצליח להתחיל. לכן קודם כל עלינו לשלוח לו למטה מזון ומים בכדי שיתחזק קצת לפני המאמץ.
מה כן אפשר לעשות במצב כזה? כשאתם מבחינים בדיבור פנימי מקטין, עצרו והחליפו אותו לשיח חברי, ממש כמו שחבר טוב היה מדבר אליכם ברגע של קושי. ברור לכולנו שחברה טובה היא תומכת, מחזקת ומראה לנו את הטוב שבנו. גם אם אנחנו לא מדמיינים כרגע מישהי ספציפית כזו מולנו, לרוב קל לנו לשמוע את הקול שלה ולדמיין מה היא היתה אומרת לטובתנו.
להציב סימני שאלה
בנוסף, כשעולות בראשנו אמירות פוגעניות כאלו, אפשר לתרגל את פרקטיקת "סימן השאלה“. זוהי פרקטיקה פשוטה יחסית לפירוק תפיסות ואמונות. סימן השאלה סודק את המחשבה הפוגענית, ומערער את יציבותה כאמונה מוחלטת. אפשר להיעזר בסימן שאלה בצורות שונות, נדגים כאן שלוש:
1. אולי לא? עצם השאלה ״אולי לא?״, אפילו בצורה מלאכותית ביותר, פותחת אצלנו את התפיסה הצרה שהמחשבה הזו היא המציאות ומערערת עליה. האמירה "אני כישלון כי נכשלתי בנישואים!" משתנה במהותה כשניצב אחריה סימן שאלה ו"אולי לא": ״אני כישלון כי נכשלתי במוסד הנישואין? אולי לא?״ בהמשך ניתן לפרק את המחשבה לגורמים נוספים והיפוכים: אולי אני דווקא הצלחה כי יצאתי מהמקום הנורא שהייתי בו?
2. האם זו האמת תמיד? הסופרת האמריקאית המבריקה ביירון קייטי פיתחה את "שיטת העבודה", המבוססת על פירוק תפיסות בעזרת שאלות, והשאלה הראשונה היא "האם זו האמת?“. במקרים רבים עצם השאלה "האם זו האמת?“ מעלה בנו את התשובה "לא". השאלה "האם זו האמת תמיד?" מרחיבה את התפיסה שלנו. כך גדלה היכולת שלנו לראות תמונה מורכבת יותר ופחות חד מימדית. התייחסנו בכתבות קודמות להכללות והשמטות, ובמקרה הזו חשוב במיוחד לבדוק האם זה "תמיד ככה".
לדוגמה, כשנטע אומרת לעצמה שהיא חסרת אחריות, נבחן "האם זו האמת שהיא תמיד חסרת אחריות?“. כשאנחנו מתבוננות על מקרים שונים בהיסטוריה האישית שלה, נטע מזהה שבהרבה מהסיטואציות היא הפגינה אחריות. היא מבחינה בכך שעצם פירוק היחסים ביוזמתה, למרות הפחד מהתוצאות, הוא סימן ללקיחת אחריות שלה על חייה ועל חיי ילדיה.
3. מי אמר את זה? האם המשפט שחוזר אצלי בראש ומעליב אותי הוא משפט שנאמר בקביעות על ידי אחד מההורים שלי, או על ידי בן זוגי, או על ידי המחנכת שלי מבית הספר היסודי? פעמים רבות הקול הפנימי הפוגעני הוא לא הקול האותנטי שלי, אלא קול ששמעתי מבחוץ ונספג בי. לרוב אלו אמירות ששמענו מצד אדם קרוב מאוד ובמיוחד בגיל ילדות. כדאי לשים לב שאם אנחנו אומרים לבתנו הרבה פעמים "את כל כך מבולגנת“, יש סיכוי גבוה שבבגרותה היא תשמע את האמירה הזו בקולה שלה וגם תתנהג בהתאם. כשנטע מזהה שחלק מהאמירות שהיא אומרת לעצמה הן אמירות שנאמרו לה על ידי אחרים, קל לה יותר להיפרד מהן. בטיפול אנחנו מחליפות אותן באמירות חבריות ומחזקות ומעשים מותאמים להן.