שלוש מתאמנות שונות אמרו לי השבוע את המשפט "מה אני ילדה קטנה?!". אחת דיברה על הקושי שלה להתגבר על מותו של אחד מהוריה, השנייה על הקושי להפסיק לחשוב על בן זוגה שעזב במפתיע, והשלישית דיברה על העובדה שבכתה במהלך יום עבודה. נכון, ההתנהגות שתיארו מתאימה לילדה ואולי גם לאשה בוגרת. הנקודה היא שכולן אמרו זאת כשהן מתייחסות לעצמן ולרגשות שלהן בזלזול והאשמה. כולן "ירדו" על עצמן בהיסח הדעת ובקור רוח, כאילו זה הגיוני לדבר ככה אל האדם הכי קרוב אליך, אל עצמן. בכתבות הקודמות התייחסנו לבעיות בתקשורת וליכולת להכיל אחרים. הפעם נעסוק בתקשורת עם עצמנו. אנחנו הרי ״גרים״ עם עצמנו, והרבה פעמים אנחנו שוכחים שאנחנו הכי קרובים אלינו והשיח הפנימי עם עצמנו הוא זה שמפעיל אותנו. אם התקשורת שלנו עם עצמנו היא מקטינה או מאשימה, אז איך בכלל יהיה לנו חשק או כוח לתקשר ולהבין אחרים? 

מילים הן הכוח החזק ביותר שלנו, ואצל חלק גדול מאיתנו יש לנו נטייה להשתמש בהן כדי לפגוע. למילים שאומרים לנו יש כוח, אך יותר מזה, גם למילים שאנחנו אומרים לעצמנו יש כוח. השיח הפנימי שלנו, ככל שהוא חוזר על עצמו במחשבות ובשיחות, הופך לאמונות שבסופו של דבר מפעילות אותנו עד לפרטי הפרטים של העשייה שלנו ביום יום. 

כשנטע (שם בדוי) הגיעה אלי לטיפול לפני מספר שנים היא כבר היתה גרושה מספר חודשים, ותיארה איך השתחררה מיחסים פוגעניים שבמרכזם אווירה של אלימות כלכלית. היא סיפרה על כמעט 15 שנה בהן הרגישה מושפלת במערכת היחסים ובחיים בבית בכלל. היא תיארה כיצד הכסף המשותף שלהם נעלם בהשקעות המסתוריות של בעלה לשעבר, ואת התחושה שהיא היתה צריכה לקבל אישור על כל שימוש בכסף המשותף, כולל הוצאות יום יומיות פעוטות, למרות שהיתה מפרנסת שוות ערך. היא סיפרה גם על הקושי לחיות במשטר קשוח של פיקוח על כל רכישת סוכר או לחם, על התחושה שהמשכורת שהיא מרוויחה הולכת ונמוגה אל האבדון, ועל הפחד שהיא ושני ילדיה יישארו חסרי כל. 

נטע השקיעה זמן ואנרגיה בניסיון לבנות מחדש את חייה ואת הביטחון העצמי שלה. היא הרגישה חלשה ומותשת אחרי שנים של מאבקים. כיון שהייתי בתחילת דרכי, הופתעתי לגלות שהשיח הפנימי של נטע לא היה מעצים ומחזק, למרות שנחלצה מהסיטואציה הקשה שהיתה כלואה בה. בהתבוננות מבחוץ – בעיני התמימות של אז לפחות – זה היה מתבקש. אם הצלחת להיחלץ הרי שאת הגיבורה בסיפור הזה.

אבל לא כך נשמע הקול הפנימי של נטע. התפיסה העצמית שלה היתה מקטינה ביותר והתקשורת שלה עם עצמה היתה פוגענית לא פחות מהתקשורת שחוותה עם בן זוג לשעבר.