המסלול שלי | "הייתי אדם לוחמני ומאוד עניין אותי לנצח - כיום הצדק ממני והלאה"

איך זה בא לידי ביטוי ביום-יום?

כל מיני מלחמות קטנוניות כאלה. יום אחד ישבתי בישיבה שבה היתה מלחמה סוערת על מה ישודר בערוץ ובאיזה יום, ופתאום שמתי לב שפשוט לא אכפת לי. אחרי שנים שבהן הייתי צועקת, דופקת על השולחן ונאבקת על שלי, פתאום זה הכה בי - ממש לא אכפת לי.

 

אז מה עשית?

ניסיתי עוד כמה כמה חודשים למצוא בתוך הערוץ משהו מעניין, אבל הבנתי שפשוט הגעתי למיצוי. ואז עזבתי ושקעתי בדיכאון.

 

נשמע כמו תקופה ממש קשה.

כן, הרגשתי שאיבדתי את הזהות שלי. הייתי שם מתחילת שנות ה-20 שלי והרגשתי שאני לא יודעת לעשות שום דבר אחר חוץ מטלוויזיה, תקשורת ותוכן. במשך המון שנים רציתי ללמוד גישור ואז החלטתי שעכשיו זה הזמן. כשעשיתי את הפרקטיקום בגישור הרגשתי שאני צריכה לעשות צעד אחורה, לשלב הטיפולי – לא לשלב הפרידה, כי זה היה לי ממש קשוח. הרגשתי שזה לא המקום שלי. ואז התחלתי לחפש כלים טיפוליים ואימוניים, חקרתי למה אני מתחברת וראיתי שאני מתחברת מאוד לתקשורת מקרבת, אז למדתי אימון לילדים ונוער.

 

נשמע מעניין.

מאוד. כדי שיהיה לי ניסיון בתחום התנדבתי בעמותת עלם עם בני נוער בסיכון, וחיפשתי בית ספר כדי לאמן בו ילדים באופן קבוע. היה קשה מאוד למצוא אחד כזה. היו ימים שקיבלתי המון לא ממנהלות בתי ספר, עד שקיבלתי את ההזדמנות. במקביל לעבודה עם הילדים, התחלתי גם לאמן נשים באותם כלים שעמם אימנתי את הנערים - NLP וגישור.

​

עם מי קל יותר לעבוד?

הרבה יותר מאתגר לעבוד עם בני נוער, כי הרצון שלהם שונה מהרצון של ההורים שלהם. יש בעצם לקוח כפול - הילדים עצמם וההורים, שבעצם רוצים שיתקנו להם את הילדים, וזה לא מה שעושים באימון. לא מתקנים אף אחד.

לעומת זאת, כשנשים מגיעות, הן עושות את זה עם מודעות ואחריות. הן רוצות לשפר את עצמן, לוקחות אחריות על התהליך ומשתתפות בו, לעומת עם בני נוער, שיכולה להיות אתם יותר התנגדות - כי יש להם רצון אחר. לטפל בבני נוער זה מעיין שלישייה – אני, הנער או הנערה וההורים, ואני לא אוהבת את זה.

 

איך בכל זאת אפשר לאמן ילדים?

יש מאמני ילדים ונוער שהם בול בשביל זה. אחד הדברים שכן החזירו אותי לעבוד עם התחום של ילדים ונוער, זה דווקא לאמן את ההורים שלהם, וזה קרה בזכות חיבור עם השותפה שלי, אלה שלומקוביץ', שהיא מנחת הורים. יש לנו אתגר שנקרא "שבוע ללא צעקות" וסיירת הורים, שבה אנחנו עושות אימון מתקדם.

 

איך אפשר לא לצעוק על הילדים שבוע שלם? זה נשמע בלתי אפשרי.

זה אפשרי. אנחנו לא צועקים על אנשים אחרים בחיים שלנו כמעט בכלל, אלא רק על הילדים שלנו. במהות שלהם הם חלשים מאתנו. יש פה משהו לא סביר. אני חושבת שהרבה מזה נובע שלנו כהורים אין רווחה, כלומר אין לנו אוויר או מקום לעצמנו.

ההוכחה לכך באה לידי ביטוי כשאנחנו שואלות הורים באתגר את השאלה: "מתי אתם צועקים?" ורוב התשובות הן "כשאני עייפ/ה", "כשאני רעב/ה" וגם בסוף היום. המשמעות היא שזה הרבה יותר קשור לזה שלנו אין כוח - מאשר לאיך שהילדים מתנהגים.

 

וזה עובד?

האתגר של השבוע ללא צעקות פותח את החלון, ומראה להורים שיש עוד אופציות להתנהלות במשפחה. זה מחדד את המטרות בהורות ומה חשוב. אין קסמים. באימון מתקדם בסיירת שהקמנו, שבה יש תהליך ממושך יותר, יש כלים מעמיקים שממש מאפשרים לצעוד בדרך חדשה ולעשות שינוי משמעותי בהורות.

מה את עושה אם אין לך חיבור עם מתאמנת?

בדרך כלל אני כבר מזהה את זה בשיחת הטלפון הראשונה, לפני שאנחנו נפגשות, ומפנה אותה למאמנת אחרת. יש לי רשימה של כל מיני אנשים שמתמחים בכל מיני דברים. כשאני מרגישה חוסר התאמה, זה לא כי לא בא לי לטפל בה - אלא כי אני מרגישה שיש מישהו שמומחה בזה. כך, למשל, אם מישהי פונה בעקבות הפרעות אכילה, אני מעדיפה שמישהו שמומחה בזה יטפל בה. חשוב למצוא מטפלת או מאמנת שיודעת להתמקד בנושא מסוים.

 

את בטח משתמשת בכלים גם על המשפחה שלך.

אני משתמשת בהם קודם כל על עצמי, בכל יום, וכל מי שמכיר אותי כבר יודע לדקלם בעל פה את הנחות היסוד של NLP. אפילו ההורים שלי, שהיו מאוד סקפטיים לגבי החלפת המקצוע שלי, כבר מאמצים כלים של NLP.

 

איך הגעת להתמחות בטראומה?

חוויתי בעצמי מצבים מורכבים מאוד וראיתי המון נשים נורמטיביות שהגיעו אלי, לכאורה כדי להתמודד עם משבר גיל ה-40, ואז תוך פגישה-שתיים צפו טראומות ילדות מורכבות, וחשוב שיהיו כלים מדויקים ומקצועיים לטפל בטראומה כמו שצריך.

מי שבאה לקליניקה שלי חושבת ש'הנה זאת שהכל קל לה בחיים' ושאני ילדת שמנת, אבל בגלל שהייתי בסיטואציות קיצוניות ובכמה מצבים שבהם הקרובים לי ביותר היו בסכנת חיים ממשית - הייתי עדה להחייאה שהבן שלי עבר - אז דווקא קל לי להבין שאי אפשר לדעת מי האדם שמאחורי הדמות שאתה פוגש בפעם הראשונה.

 

את מתגעגעת לפעמים לטלוויזיה?

רק לחברות מארוחות הצהריים. אני בטוחה שמי שרואה אותי היום מעולמי הישן בתקופת הטלוויזיה, ושומע שאני מדברת על תקשורת מקרבת, משא ומתן חיובי לגישור על קונפליקטים, ואיך אני מתמקדת בלהודות על הטוב - בטח ירים גבה. הייתי אדם לוחמני מאוד ועניין אותי לנצח - לא רק בעבודה, אלא גם בבית. כיום - הצדק ממני והלאה.