אפשר גם היה לקרוא לפוסט הזה "למה אני שונאת חוגים". אתחיל מההתחלה, אני ממש נמנעת מחוגים והסיבה מעט מביכה.
אני מרגישה שכולם מסתכלים רק עליי, שופטים אותי, והכי קריטי: אני בהלם טוטאלי מזה שאני לא מושלמת מיד על הניסיון הראשון, לפחות כמו המדריכה.
אני יודעת שזה לא סביר שאדע לעשות משהו בצורה מושלמת, בפעם הראשונה שאני עושה אותו בחיי.
אני יודעת שאני לא מעניינת אף אחת מהמשתתפות האחרות.
אני יודעת שאובייקטיבית אני נראית בסדר גמור יחסית לשאר הא.נשים בעולם.
הכל ברור וידוע.
איכשהו במסגרות כאלה, זומבה, קדרות, פילאטיס וכל מה שנכנס תחת המסגרת "חוג" בורח לי כל ה"מהכ'פת לי" והכי אכפת לי בעולם. יוצאת ממני מפלצת תחרותית מטורללת שמעוניינת לנצח בתחרות דמיונית שאף אחת אחרת לא משתתפת בה.
אפילו כשממש רציתי ללמוד ריקודי בטן לפני 15 שנה, הלכתי לשיעורים פרטיים (!),
ורוב הזמן המורה המדהימה (יעל, שהפכה לחברת נפש שלי) האיצה בי להשיר מבט אל המראה, ולא לדבר את דרכי החוצה מהמבוכה.
א-ב-ל,
אז באה הקורונה, ואיתה הזום,
ומה יפה בזום? שאפשר לסגור את המצלמה! או לחליפין להיות ממש קטנה!
ובזכות זה אני לומדת מיני מינים של שיעורים ומתנסה בדברים שמפדחים אותי מאוד ביום יום.
למשל השבוע עשיתי שיעור "ניה" ראשון בזום, עם דינה המקסימה. זה ליטרלי 'תרקדי כאילו אף אחד לא רואה אותך'!
כן, אפשר לברר את הצורך הזה, התחרותי, למה הוא בא דוקא במסגרת הזו ואיך להפרד ממנו.
אפשר גם לשים לב שיש עכשיו הזדמנות למצוא יכולות ועניין מחוץ לעצמנו ה"רגילה", ולא רק בזום.
כשאני לומדת עכשיו ספרדית בדואלינגו (זה בחינם!) ממש כיף לי לדבר אל הנייד עם מבטא כבד בקולי קולות בסלון. מתאמנת שלי כתבה לי השבוע שפתאום היא מציירת ו"זה חלום שלא ידעתי אפילו כמה הוא חזק, שמתגשם. זו תשוקה אדירה. פה אני עפה".
אז מה כדאי בתכלס? 1. לשים לב שיהיה לי זמן לעצמי, אפילו עשר דקות ביום.
2. לשים לב איך אני יכולה למלא צורך שלי? להתנסות בכל מיני. יש המון דברים שאפשר לעשות בחינם.
3. לזכור לבחור! העולם מתפצל בכל רגע להמון דלתות מסתובבות, לפחות שש. כנסו עם בחירה.
כי תמיד יש בחירה. אי אפשר לסגור לי את המוח.
תצטרפי אלי לרגע לתחושה הזו, מה כפת לך? מקסימום יהיה מגניב.
נ.ב: לרקוד במסיבות יחידה על הרחבה לא מביך אותי. מוזרות שכזו.
נ.ב 2: יש לך חברה שתשמח לקרוא אותי גם? העבירי לה, תהיי חברה ❤️
Comments