למה זאת לא ברכת שנה טובה? כי זה לא מותאם מבחינתי כרגע. אולי אני יכולה לאחל לי ולכן שנה טובה יותר.
פשוטה יותר. מאוזנת יותר.
הייתה לי שנה משוגעת. קשה, מופרעת, טראומטית, מאתגרת.
אני מרגישה שטיפסתי על הרים (טוב לא אני, אהובי) וחציתי גאיות. בעולם תחת מגיפה, נשאבתי לסחרור בכיכובם של מחלצים אמיצים, ועדת הקורונה, סופות חול, רופאי אליל, הצבא האתיופי, מטוסים פרטיים, דפיברילטור ואהוב אחד שחזר אלי מקצה החיים ושרד לספר.
אולי בהמשך אצליח לכתוב על כך באריכות.
אם לא ברכת שנה טובה, אז מה כן? כן למידה.
חשוב לי לציין שמידי פעם שאלו את אייל ואותי ממש בזמן האירועים ועודנו בבית חולים: "מה למדתם מזה?" והשאלה מאוד עיצבנה אותי. הרגשתי שלא למדנו כלום חוץ מזה שהחיים ממש קשים ודברים מפחידים קורים לאנשים טובים שלא מגיע להם (שזה אנחנו).
כשהתאוששתי קצת, חצי שנה אחרי, כן שאלתי את עצמי איך החזקתי מעמד. במהלך האירועים, חברותי הקרובות הכתירו אותי כ"זינה הלוחמת". התלבטתי מה יצר אצלי את החוסן: האם זה האימון להתבוננות בטוב? אולי האימון לתפיסת פרופורציות? אימון לפוקוס?
היה לי ברור שהשרירים הפנימיים שלי חזקים יחסית ולכן אני נשארת בחתיכה אחת.
לאחרונה נברתי בדו"ח האושר הבינלאומי. זה שמספרים לנו בו כל שנה שישראל במצב טוב יחסית ואנחנו לא מאמינים שזה נכון. איך זה קשור? כי השנה הייתה בו התייחסות מעניינת במיוחד לעולם שכולו תחת משבר הקורונה.
השאלונים והמחקרים שמרכיבים את הדו"ח הביאו מגוון נתונים מרחבי העולם על שימור האושר בזמן משבר מגיפת הקורונה. שאלו מה יוצר את החסינות מפני משבר, ומי הן הקבוצות באוכלוסיה שהצליחו לצלוח את העניין תוך שימור השפיות והרווחה הנפשית.
הנתונים לא הפתיעו אותי וגם אישרו לי סטטיסטית את הידוע לי.
המסקנה שלי היא שמי שמתאמן ברווחה כל השנה - יהיה ברווחה ב"יום שחור".
למה אני קוראת למה שמופיע פה בסיכום הגרפי "אימון"?
כי ממש קל להיסחף בנבכי החיים, הילדים, הבידודים, הקריירה והשיפוץ של המטבח - ולשכוח שאנחנו מכונה שחייבים לשמן. גם נפשית. להתאמן ולחזק את שרירי החוסן הפנימי לאורך זמן, כדי ליצור "שרירי ליבה ולב" חזקים וחסינים.
אחרת מחלידים ומתפוררים.
אסביר קצת על כל אחד מהסעיפים:
הכרת תודה על היש כמעט כל המתאמנות שלי מקבלות שיעורי בית להודות על מה שיש. לשים לב לטוב בחייהן. לתת תשומת לב לכל פרח שצץ מתוך המדרכה ולהבחין בכל היש בחייהן. אם זו שמיכה בחורף או אוכל במקרר. זהו חד משמעית הכלי הראשון באימון לחוסן פנימי. הטוב נמצא, הוא מגיע כל יום וקיים אצל כולנו. גם אם אין לי שמיכה חמה, יש לי אולי ידיים. לכולנו יש איזשהו יש.
תקשורת חברית אהבה היא הסם הכי חזק ונוכחות עקבית שלה בחיינו משפרת את הבריאות הנפשית והפיזית שלנו. תקשורת חברית, תומכת ואמפטית היא ריפוד סופר משמעותי כשנופלים בחיים. התחזוקה היומיומית שלה היא חובה וזכות. חברות וחברים מעשירים את עולמי, מעוררים בי השראה, נותנים לי מעגל תמיכה ומעקה לחיים. עוד על זה פה בראיון שנתתי לידיעות אחרונות, לחברתי והעורכת המיתוגלית שלי, ענת לב-אדלר.
להיות ב-FLOW פלואו הוא מושג מתחום הפסיכולוגיה החיובית שמשמעותו להיות ב"מצב מנטלי" של זרימה והנאה, בפוקוס ועניין, בזמן פעולה. למה אני מדגישה "בזמן פעולה"? כי פלואו הוא אקטיבי. לא רלוונטי למשל לבהייה במסך. כן רלוונטי לכל פעולה שאנחנו עושים במעורבות מלאה, זורמים בפנים בריכוז גבוה ו"שוכחים את עצמנו" ואת תחושת הזמן החיצוני. אם אין לך כרגע אף פעולה בחיים שנעשית ב"פלואו" - הייתי מתחילה לחפש אחת כזו. אפשר לנסות ציור, ריקוד, שחיה. קיפול כביסה מצידי. כל פעולה שמסבה לך הנאה ואפשר לשקוע בתוכה בעניין רב ולזמן משמעותי.
חוסן פנימי אז מה, כדי להיות בחוסן צריך להשיג חוסן? מצחיק מאוד. כשקראתי עוד בדו"ח עלו המילים "עמידות" ו"יכולת התאוששות אחרי משבר". אני מבינה מזה, שאם עברת כבר משברים בעבר, נבנת אצלך חסינות פנימית. המוח מזהה ששרדת ובונה עמידות לקראת המשבר הבא. מה שנקרא בהגה הצבאית "מה שלא הורג מחשל". לכולנו היו משברים בחיים, אי אפשר להימנע מזה. העבודה פה היא במודעות, עברתי משברים ויש לי הוכחות שאני יכולה להתגבר.
אומץ להיות שונה כשאני מאפשרת לי להיות אני, כמו שבא לי, אני מחוברת לעצמי ולצרכים שלי וזה מחזק אותי. אני מקשיבה לקול הפנימי שלי, מתפקסת על מה שחשוב לי ובכך מייצבת את עצמי פנימית.
נתינה לאחרים יש הרבה מחקרים שמראים שנתינה לאחרים מחזקת את הנותן. זה נשמע אולי הפוך, אם אין לי כח, איך אתן לאחר? אבל זה ממש עובד ככה. להתנדב, לעזור לאחרים או אפילו לתת רגשית, לתת מחמאה - מחזק את הנותן. אני יכולה להעיד מהחיים שלי שכל עוד אני בנתינה, אני מרגישה מחוזקת וחזקה. מהניסיון האישי שלי (בשנה האחרונה בפרויקט המבשלות של "לא עומדות מנגד") לתת - מרים אותי מיד ומעורר בי כוחות והשראה. אחת מהרצאות הטד האהובות עלי ביותר בנושא הזה, היא הרצאתה של ג׳קלין ווי שעוסקת בשאלה איך להיות מאושרים כל יום בעזרת נתינה. היא מספרת בהרצאה על פרויקט מקסים שנעשה בתחום החינוך ויכול לעבוד כתרגיל אימוני לכל אחד ואחת מאיתנו.
*לדואגים - הנה פה קצת על מה שהיה, ושמחה לעדכן שכיום אייל מתאושש ומשתקם. וגם אני.
רוצה לבוא להתאמן איתי ביחד?
אפשר לקבוע פה בצ'יק: https://calendly.com/anatriba/lets-meet-up?month=2021-06
Comments