"אבל למה שוב יש כוסות בכיור?":
למה נראה שלקרובים אלינו לא אכפת מאיתנו ומה עושים עם זה?
תקשורת מקרבת מבוססת על כך שהצרכים והרגשות של בני האדם דומים. היכולת לזהות אותם היא קריטית לאמפתיה שנחוש כלפי עצמנו וכלפי אחרים, בעיקר במצבים קונפליקטואליים.
איך לתקשר עם בני אדם, פרק שישי בסדרה
ביום שלישי הגיע המרכיב של חברת הרהיטים להרכיב לי את הספה הפינתית החדשה, ויחד גילינו שהריפוד הנדרש להרכבתה חסר. באמת שלא עניין אותו שאני כועסת. גם לא כשאמרתי לו שאני נשבעת שביקשתי עשר פעמים מאנשי השירות בחנות, שיוודאו ששולחים לי את כל החלקים הנכונים ושלא יהיה חסר כלום. הוא בשלו. ריפוד פינתי אין בין חבילות הקרטון וזו בעיה שלי. הוא רק מרכיב פה, הוא אפילו לא עובד חברה ומה יש לכעוס עליו. אני מצידי, מה אכפת לי גם. הבטיחו לי ספה פינתית והרכבה וגם ככה היה שירות נורא. ואחרי הכל הנה עכשיו — יש פינה ואין ספה. אני כועסת ולמרכיב לא אכפת.
כשהפסיכולוג היהודי־אמריקאי מרשל רוזנברג פיתח את התיאוריה שלו על "תקשורת מקרבת" הוא עבד במחנות פליטים, בהם גם של פלסטינים. הוא לא חשב על הספה או על הכעס שלי על השירות הלא טוב שקיבלתי. הוא נתקל באנשים זועמים, התעלה על עצמו, וזיהה שגם כאשר האדם מולך זועם, הוא עדיין כמוך, במובן הזה שכולנו חולקים את אותם רגשות וצרכים אנושיים אוניברסליים. התיאוריה שהוא פיתח, "תקשורת לא אלימה" (או "תקשורת מקרבת" כמו שלרוב קוראים לה בישראל), מבוססת על זיהוי רגשות וצרכים, והחזון שלו היה לנהל קונפליקטים בצורה חיובית ולא אלימה.
מרשל רוזנברג על תקשורת מקרבת
בכתבות קודמות עמדנו על כך שבני האדם שונים קטגורית, כמו חייזרים מכוכבים אחרים, ושכל אחד מאיתנו מסנן את העולם אחרת. כעת נעמיק באפשרויות לבניית גשרים בינינו: נברר איזה צרכים אנושיים מנהלים את כולנו, מה הם ארבעת המהלכים הבסיסים בתקשורת מקרבת ואיך אמפתיה היא בעצם הכוח החזק ביותר בעולם. אם כך, נחזור אל הספה ולכעס שבעבע בי בעקבות חוסר ההתאמה בין העובדה שרכשתי ספה פינתית לבין חוסר היכולת של המרכיב להרכיב אותה. המרכיב אחז בעמדה של "מה אכפת לי ממך ומהכעס שלך, אני מסיים פה וממשיך", בעוד אני החזקתי בעמדת "מה אכפת לי שאתה רק המרכיב, אתה נציג החברה, תפתור לי את הבעיה".
איך לנסח את הרגשות והצרכים שלנו באמצעות תקשורת מקרבת
לפני כמה שנים כנראה הייתי נתקעת בעמדה הזו ומחמירה את המצב במהירות. הכעס שלי היה מכלה כל אפשרות לצאת מהתקיעות, ותחושת הקורבנות היתה מובילה את האירוע היישר אל אין־המוצא הרגשי וגם הטכני. רוב הסיכויים שהייתי מסיימת את היום ללא ספה אבל עם המון עצבים.
למה בעצם זה קורה? מאחורי רגשות התסכול והעצבים שלי היה צורך שלא קיבל מענה. ד"ר רוזנברג טען כי הצרכים של בני האדם — כמו ביטחון, יציבות, בהירות, משמעות, עקביות ועוד — הם אוניברסליים, ללא הבדל דת, גזע, מגדר, מין ובכלל. בהמשך לכך אמרה ארנינה קשתן, ממובילות ה"תקשורת המקרבת" בישראל, כי "מאחורי כל צרחה יש צורך".
היום אני יודעת להקשיב לצורך שלי ולתת לו רגע מקום, לפני שאני עוברת לצרחות. כאשר הבטיחו לי ספה, ולבסוף לא היתה ספה — הצורך באמינות נפגע. גם הצורך שלי באמפתיה למצבי, נפגע (הוא אפילו חשוב יותר, נחזור אליו בהמשך). במקביל לצרכים שלי שנפגעו ולא סופקו, גם המרכיב של הספה הגיע עם צרכים משלו. אני יכולה רק להניח שהצורך שלו בקבלה והבנה נפגע כשכעסתי עליו, במיוחד בנוגע לטעות שלא הוא עשה.
אחת הטעויות הנפוצות של מתאמנות ומתאמנים בקליניקה בתחילת הלמידה של תקשורת מקרבת היא הבלבול בין רגשות וצרכים לבין מחשבות שיפוטיות. כשהמלים "אני מרגישה" ממשיכות עם שם או כינוי גוף, בדרך כלל מדובר באמירה שיפוטית ולא בתיאור רגש. לדוגמה, המשפט "אני מרגישה שאתה לא מתחשב בי" לא באמת מתאר הרגשה, אלא שיפוט של ההתנהגות של מישהו אחר. הרגש הוא פגיעות או עצבות. דוגמה נוספת לאמירה שאינה מתארת רגש היא: "עם הגל החדש של הקורונה, אני מרגישה שצריך להקפיד על ריחוק חברתי כרגע". הרגש יכול להיות מתח, או לחץ.
תקשורת מקרבת בנויה מארבעה חלקים פשוטים שניתן לתרגל בקלות: תצפית, רגשות, צרכים, בקשה. אחת הדוגמאות שאני אוהבת להשתמש בה כדי להדגים את המהלך המחשבתי היא כוס בכיור. נגיד שניקיתי את הבית, והלכתי לישון בידיעה שהבית מצוחצח והכיור מבהיק.
כשאני קמה בבוקר אני מגלה כוס בכיור.
במהלך הרגיל והלא מודע של המוח: אני מופתעת, כועסת, מאוכזבת. אני חושבת את המחשבות: "בן זוגי לא רואה שניקיתי, הוא לא רואה אותי", "הוא לא שם עליי", "אין הדדיות ביחסים שלנו", "הכל אני עושה בבית הזה, נמאס לי".
לעומת זאת,
אלו הם ארבעת השלבים במהלך מודע של תקשורת מקרבת:
1. תצפית. זוהי כוס בכיור. זהו בית נקי ויש בו כוס בכיור.
2. רגשות. אני מרגישה כעס ואכזבה.
3. צרכים. הצרכים שלי שנפגעו הם התחשבות והערכה לפועלי.
4. בקשה. "היי, אתה יכול להשאיר את הכיור נקי?"
שימו לב שהצורך שלי הוא הערכה ולא סדר וניקיון. אני מודה, העובדה שהכוס פוגעת בניקיון פחות מפריעה לי כמו חוסר תשומת הלב לפועלי. בשלב התצפית גם בחנתי את עמדתו של בן זוגי ושיערתי שייתכן כי הוא הניח אותה בכיור מתוך התחשבות בי. הוא השתמש בכוס בסלון, וכדי להתחשב בי ובהשקעה שלי בניקיון הוא פינה אותה אל הכיור. כשהצורך שלי נענה, הרגשות השתנו בהתאם.
אגב, וזה אגב חשוב, הרבה פעמים האירוע נפתר בשלב התצפית, כי התצפית מאפשרת לנו פרספקטיבה. כשאני מתארת את התצפית בצורה קרה, כמו מצלמה, אני בעצם מורידה את הפרשנות שלי. לכוס שבכיור אין יותר משמעות קוסמית עמוקה על יחסינו והכשלים בה. היא מפסיקה להיות סימבולית וחוזרת להיות חתיכת זכוכית בכיור. יש לי הרבה פחות רגשות כלפי זכוכיות הניצבות בכיור.
דוגמה נוספת לתיאור תצפית: אני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך וכל השמיכות והכריות בבית מחוברות ביחד בסלון לכדי אוהל מאולתר. דרך המבט "הרגיל", השיפוטי, אני יכולה לראות בכך "בלאגן". אם אני מאמצת נקודת מבט של תצפית, בסלון יש בסך הכל כריות ושמיכות מחוברות.
מהי אמפתיה?
המהלך המחשבתי של תקשורת מקרבת אינו קל ובטח שלא אוטומטי. זהו מהלך מודע שדורש הרבה תרגול והקסם שמקל עליו הוא אמפתיה. תקשורת מקרבת מבוססת על היכולת להיות אמפתיים, קודם לעצמנו ולרגשות ולצרכים שלנו, ורק אחר כך לאחרים. היכולת לזהות את הרגשות והצרכים שלנו באירוע היא קריטית להתקדמות "מקרבת", והרבה פעמים כבר שם אנחנו מתקשים. הדבר דומה להסברי החירום בטיסות — קודם מניחים את מסיכת החמצן על עצמנו ורק אחר כך עוזרים לאחרים, גם אם ה"אחר" הוא חסר ישע או ילד. תמיד קודם אני. אם אני מדלגת על החלק של אמפתיה כלפי עצמי (בשונה מרגשות אשם, למשל), יהיה לי מאוד קשה לגייס אמפתיה והבנה למצבם של אחרים, כי אני עדיין מרגישה שאני עצמי במצוקה.
נוכל לזהות את הצורך שנפגע אם נשים לב למה שמבחינתנו "לא קורה".
למשל, אם אני כועסת כי "לא מקשיבים לי", כנראה שהצורך שלא סופק אצלי הוא "הקשבה". אם בעבודה "לא מעריכים את ההשקעה שלי", זה כנראה נובע מצורך בהערכה.
רק אחרי שזיהיתי את הרגשות והצרכים שלי, אני יכולה לפתח אמפתיה כלפי מישהו אחר ולהרגיש איך זה להיות בנעליו. כשאני אמפתית לצד השני, הקונפליקט בינינו מקבל גוונים אחרים, גם אם אנחנו לא מסכימים על נקודה זו או אחרת.
ובחזרה לספה הפינתית. אחרי שהייתי אמפתית לעצמי ולמצבי וגם למצבו של המרכיב, שחוטף על הראש כל יום, בגלל טעויות שלא הוא עשה, הגענו מהר ובקלות לעמק השווה. אני נסעתי בזריזות להביא את הריפוד הנכון והוא חזר אלי בסוף יום העבודה וסיים את ההרכבה. לספה הפינתית שלום.
פורסם ב- 1.12.2021, לחיצה על הלוגו למעבר לכתבה באתר
.png){kind=small}