אני רואה הרים, אתה רואה שקיעה: למה כולם רואים את העולם אחרת מאיתנו?
הוא רצה ללכת לים בכל שבת, היא מעדיפה להישאר על הספה. האם מישהו מהם עושה דווקא?
הבשורות הקשות הן שכל מאיתנו הוא חייזר שרואה את העולם לגמרי אחרת.
הבשורות הטובות: מרגע שמבינים ומפנימים, החיים נהיים קלים. כתבה שלישית בסדרה
הרבה פעמים כשאני ובן זוגי רבים ואני מנסה להירגע, אני נזכרת בשיר "בוער בי השינוי" של מארינה מקסימיליאן: "שני אנשים נפגשים / מחזיקים ידיים מול אותה תמונה/ אני רואה הרים / אתה רואה שקיעה". הפזמון מדגים בצורה מושלמת את הפער הטבעי שקיים תמיד בינינו לבין כל אדם אחר: חברים קרובים, אחים, אפילו הילדים שילדנו.
כדי להבין יותר טוב את הפער המדובר נציץ לתוך סיפורם המיוחד של זוג נהדר שנמצא בהליך של אימון זוגי. נקרא להם נ"נ, לציון האשה הנהדרת והאיש הנהדר. הזוג נ"נ התגרשו אחרי עשרות שנות נישואים, ואחרי כמה חודשים חזרו לחיות יחד. עכשיו הם מבינים שהם לא מבינים, ועל כן הגיעו אליי כדי ללמוד איך לנהל טוב יותר את הפערים ביניהם. שניהם מבקשים להימנע מהדפוסים הישנים של הזוגיות שלהם, שבעקבותיהם נפרדו, ולפתח הבנה שתחליף אותם.
נ"נ מוצאים שבזמן שהם מסכימים על המון דברים ורוצים מאוד זה בקרבת זה, יש כמה תחומים עקשניים שבהם הם חלוקים באופן קטגורי. ובזמן שנהדרת בטוחה לחלוטין שהיא צודקת - כך מאמין גם נהדר.
כך לגבי אופן הבילוי בשבת; נהדרת אוהבת שבת בבית. הבילוי המועדף עליה הוא מתחת לשמיכה בסלון מול הטלוויזיה, עם מזגן, לפעמים כוס יין. היא גם אוהבת במיוחד רוק ישראלי ברקע, "מטרופולין" למשל.
נהדר לעומת זאת, יכול להתערער לחלוטין אחרי שתי שבתות כאלה ברצף. הוא מעדיף לצאת, במיוחד לים, לפגוש חברים ולהתאוורר בחוץ. הוא יכול לבלות שבתות שלמות על החוף עם מוזיקה יוונית, ולחזור הביתה מסופק.
"איפה לבלות" נשמע כמו עניין של העדפות בלבד, לא עניין גדול. אבל מאחורי ההעדפה הזו יש עוד מידע שמעניין לבדוק. אם נקשיב למושג "ים" אצל נהדר, נוכל לשמוע ממנו שעבורו מדובר בתחושת מנוחה, פתיחות, איוורור, עונג וחופש. אצל נהדרת לעומת זאת, "ים" משמעו אי נוחות, חום, דביקות וחול מציק.
אותו "ים" משתקף אצלם באופן שונה לחלוטין, דרך זכרונות, רגישויות פיזיות, אמונות, ערכים וחוויות אישיות.
גם עצם המושג "איך נטענים באנרגיות?" הוא פתח לפער. נהדרת תעדיף להקדיש את השבת להתמלאות באנרגיות על ידי מנוחה, בעוד שנהדר מעדיף להתמלא באנרגיות באמצעות פעילות.
בפרק הקודם התבוננו במסננים שלנו על סיטואציות והבנו איך כל אדם יוצר לעצמו פילטר מהמציאות. הפילטרים האישיים שלנו מתכנסים למעין זוג "עדשות מגע": קובץ פילטרים דקיקים ומסננים שנערמים זה על זה לאורך כל שנות חיינו, וכל מבט שלנו על העולם עובר דרכם. לעדשות המגע האלה האלה קוראים ב-NLP "המפה", וכאן גם נכנס הביטוי "המפה אינה השטח".
במקרה של נ"נ, הים הוא השטח, המציאות. כל אחד מהם רואה את הים דרך ה"מפה" שלו, ומבחינתו העדפותיו הן ה"נורמליות", ושניהם מופתעים מכך שהצד השני לא רואה את העניין כמוהו. אחרי שהכרנו את המסננים הראשוניים, נבין שהמפה בעולם ה-NLP מייצגת את כל מערכת המסננים האישית שלנו, הכוללת את המסננים הראשוניים וגם את האמונות, הערכים, הזכרונות והעקרונות שלנו. הייצוג במפה בנוי מאופן התפישה שלנו את האירועים באמצעות החושים ולצידם המון מידע המוטמע אצלנו מלידה ועד לרגע זה.
כל אחד והמפה שלו
המפה מסמלת את ההשקפה שלנו שקובעת איך אנחנו נראה את המציאות ומה נרגיש כשנפגוש אותה. מה יכול להשפיע עלינו ולבנות את המפה שלנו? רגישות לחוש מסוים, מיקום במשפחה, יחסים במשפחה, התנהגויות ואמירות של ההורים, חינוך, קבוצת השתייכות דתית, מיקום גאוגרפי, גיל, חויות שעברנו ועוד ועוד אינסוף פרמטרים. לפעמים יש במפה שלנו מסננים שאנחנו אפילו לא יודעים מאיפה הגיעו אלינו, תפישות עולם שהתקבעו ולא ברור לנו מתי ואיך השתרשו, מה שאני קוראת "מחשבות של אחרים".
המטאפורה "המפה אינה השטח" הופיעה לראשונה ב- 1931 בכתב, במאמר של המתימטיקאי והמדען אלפרד קורז'יבסקי.
במאמר טען קורז'יבסקי שהאדם אינו יכול לחוות את המציאות באופן ישיר אלא על ידי ייצוגים פנימיים, מעין סרטים רב מימדים הנוצרים אצלנו בעזרת החוויות החושיות בשילוב עם השפה הפרטית שלנו. קורז'יבסקי טען גם שאנחנו מוגבלים בתפישת המציאות שלנו בעקבות המבנה של המוח האנושי, מערכת העצבים הקיימת בו והמגבלות של השפות האנושיות.עבודתו השפיעה מאוד על תיאוריות טיפוליות מגוונות, ביניהן הגשטלט, תרפיות התנהגותיות וה-NLP, שבו בביטוי "A map is not the territory" הוא הנחת היסוד הראשונה ואולי החשובה ביותר בשיטה.
אם נחזור לדוגמה של נהדר ונהדרת, אפשר להבחין שעוקץ הויכוח נעוץ ברעיון (השגוי) ששניהם בטוחים שבן או בת הזוג אמור להתחשב בהעדפותיהם ובהשקפתם, ואם הוא והיא לא עושים כך, הם בוגדים ביחסים. כל אחד מהם מופתע כשהצד השני לא מסכים לקבל את המפה של האחר ולפעול על פיה, כאות לאהבתו. קשה לשניהם להפנים את הרעיון שכל אחד מהם מחזיק במפה שונה שמתוכה עולה השקפת עולם אחרת.
מבחינת כל אחד מאיתנו, כשבן או בת הזוג מקבלים את המפה שלנו כ"צודקת" - זה סימן מובהק לזוגיות טובה ולאהבה בין בני זוג. אלא שהגילוי שיש שוני מהותי בין המפות הוא חשוב ומשמעותי להמשך הדיאלוג בין בני זוג. גם ההבנה שהתחשבות במפה של האחר היא לא חובה אלא בחירה, חיונית להמשך הדיון ולגישור על הפערים.
לעדכן את המפה
כשעזבתי את חברת הטלויזיה בה עבדתי אחרי 18 שנה בתחום התקשורת הייתי בפחד נוראי מהרעיון שבמסגרת ההסבה המקצועית שלי אצטרך להיות עצמאית. עשיתי שמיניות באוויר כדי לנסות לעקוף או לדלג על החלק הזה. למדתי גישור בתקווה לעבוד במשרד מגשרים או עורכי דין, אבל בסופו של דבר הבנתי שאם ארצה לעסוק במה שמעניין אותי אצטרך לפנות ללימודים אחרים ולפתוח קליניקה עצמאית.
במפה שלי, "להיות עצמאית" נתפש כרעיון מטורף שכולו בדידות, התאבדות כלכלית וחוסר אחריות כלפי המשפחה - רעיון שהושרש בי בבית הורי שהיו תמיד שכירים ובכירים. לשמחתי אני חיה עם בן זוג שהיה עצמאי מיום שיצא מבית הוריו.
במפה שלו "להיות עצמאי" הוא רעיון הגיוני, יצירתי, מאפשר צמיחה כלכלית ודרך נהדרת לדאוג למשפחה. המפה הראשונית מתעצבת על ידי ההורים שלנו, ובמקרה שלי, בעזרת מודלינג של התנהגותם שלהם, כלומר הפנמתי את הערכים האלה מתוך התבוננות וחיקוי שלהם. נוסיף את העובדה שבצעירותי התנסיתי בעבודה כעצמאית כשעבדתי כתחקירנית ו"לא מצאתי את עצמי" רגשית ומקצועית. כך נוצרה עוד "שכבה" במפה, שתומכת ברעיון שלהיות עצמאית זה לא רעיון טוב.
בן זוגי, בן לשכירים גם הוא, עבר בילדותו מודלינג דומה ובכל זאת בחר להיות עצמאי מיד עם שחרורו מהצבא. כששקלתי לעבור לעצמאות, הוא צבר כבר 24 שנים ככזה, עם הרבה מאוד הצלחות המבססות את הגישה ש"עדיף להיות עצמאי". המפה שלו אחרת.
האמן הסוריאליסטי רנה מגריט תיאר זאת בצורה מופלאה ביצירה "בגידת הדימויים" (La trahison des images), שמבהירה שגם הדימוי הכי ריאליסטי הוא ייצוג, ולא הדבר עצמו. מתחת לציור המקטרת כתב מגריט: "זוהי לא מקטרת". כלומר מדובר בייצוג בלבד ולא בדבר עצמו. בהתייחסות לתמונה אמר, "אם תנסו לפטם אותה בטבק, תיווכחו שזה בלתי אפשרי".
אם ניקח בחשבון שהקרנה פנימית היא אישית וחד פעמית אצל כל אחד מאיתנו, נגלה שכל אחד מאיתנו הוא חייזר המגיע מכוכב אחר, דובר שפה אחרת ומתכוון לדברים אחרים כשהוא פועל או אומר דברים מסוימים. בשביל אחד המילה "ים" יוצרת ייצוג פנימי של חופש ונועם ומייצרת התרגשות ושמחה, ובשביל אחר אותה מילה מייצרת אסוציאציה של מתח וחוסר חשק מוחלט.
כך אנחנו מגיעים להוכחה החד משמעית שאני, כאדם, תמיד צודקת. המפה שלי בהכרח צודקת (עבורי) כי הכל עובר דרך המסננת שלי.
אני נושאת את המפה בכל אשר אלך ואנחנו חוות את העולם שלובות זו בזו.
הבעיה יכולה להתעורר כשאני דבקה במפה לא רלוונטית, כזו המחזיקה באמונות שאני עצמי כבר לא מחזיקה בהן, שאריות של מחשבות של אחרים, פחדים והנחות שהיו חלק משמעותי מעולמי בזמן מסוים ולא עברו "עדכון גרסה" עם חלוף השנים. בעיות אחרות מתעוררות כשאני במערכת יחסים עם אדם כלשהו, כאמור מכוכב אחר, חייזר גם הוא, והמפות שלנו (בהכרח) שונות וצודקות באותה מידה.
כיצד ניתן לגשר?
לחיות עם המפה של האחר
אז מה אפשר לעשות כשיש - ותמיד יש - פערים במפות מול בני זוג ואנשים קרובים?
מתחילים בהכרה והבנה עצמית. הכרה בקיומה של המפה וההבנה שלה היא קריטית להבנה שלנו את עצמנו לפני כל תקשורת עם אחרים. הבנה של מרכיבי המפה שלנו יכולה להוביל לכך שנפעל באופן מודע ולא אוטומטי, וגם נשנה את המפה במידה שיש רצון אמיתי כזה.
כשאנחנו מודעים למקור של ההתנהגויות שלנו ולטריגרים, אנחנו יכולים לעבוד איתם. רק אז נוכל לעבור לגישור עם המפה של אחרים.
איך נגשר עם מפות אחרות? ראשית, נכיר בשוני. נקודת המוצא היא שכולנו צודקים אבל כולנו גם רואים אחרת ומרגישים אחרת את אותו שטח, ולכן יש סיכוי שאנחנו לא מבינים אחד את השני בכלל. יש לשאול שאלות הבהרה ולבקש בקשות ישירות וברורות. ממש כפי שהזכרנו בכתבה הראשונה, כדאי תמיד לציין מה כן היינו רוצים שיקרה כרגע ולנסח בקשה ישירה: "אני רוצה שנלך היום לים ביחד" בניגוד ל"נמאס לי שאת תמיד רוצה לרבוץ בבית בשבת". מתוך הבקשה עולה ההבנה כי באפשרותו "החוקית" של האחר לסרב.
אי קבלת התפישה או הרצון של האחר אינה משקפת התנגדות או חוסר התחשבות, אלא את רצונו בלבד.
האדם לידי הוא לא נגדי, הוא בעד עצמו.
לכבד את השונות זה קשה, אבל אפשרי.
הרי עמוק בפנים, לא היינו רוצים שהשני יהיה כמונו בדיוק.
אם אכן נצא מנקודת ההנחה שכולנו חייזרים והמפה השונה של האחר צודקת מבחינתו ואנחנו מכבדים את זה - הדיון מקבל בהכרח תפנית חיובית. אם נוריד מהפרק את האשמה על אי ההבנה או אי רצון להתחשב, הרי שנפעל מתוך סקרנות להכיר. שינוי הפוקוס מהאשמה לסקרנות משמעותי כדי ליצור שפה משותפת ויכולת הבנה הדדית הולכת וגדלה.
פורסם ב- 02.09.2021
לחיצה על הלוגו למעבר לכתבה באתר
.png){kind=small}