​

לאחרונה הגיעה אליי מתאמנת חדשה ומסקרנת במיוחד, נקרא לה מ' כקיצור ל"מעניינת". כבדרך כלל, יחסינו התחילו בשיחת טלפון בה היא הסבירה לי מה מפריע לה בחיים שלה ואני הצגתי את עצמי ופרשתי בפניה את הדרכים שבהם אולי אוכל לסייע לה.

בשלב זה אני מקשיבה קשב רב, כדי לזהות את מה שאני קוראת "מחוללי הרגש" שלה, כפי שהסברנו בכתבה הקודמת בסדרה. כלומר, את הדרכים בהן היא קולטת את העולם ומסננת לעצמה את המידע.

בשיחה עם מ' שמתי לב שהיא מאוד כועסת על עצמה. היא היתה נחרצת ונרגשת כשתיארה את העובדות: "אני אף פעם לא מצליחה להחזיק עבודה יותר מזמן קצר, ותמיד בורחת אחרי שבועיים בדיוק". הסיפור מצא חן בעיני כי מעולם לא נתקלתי בסיפור דומה בעבר והסתקרנתי. הוא ריתק אותי עוד יותר כש-מ' הגיעה אלי לקליניקה והתברר שאותן "עובדות" לא היו האמת המלאה. עוד נחזור אל מ' ואל התפיסה שלה את עצמה. 

בהתמודדות עם כעס, לפחות מהצד שלי כמאמנת, אני מוצאת שיותר מורכב לעבוד עם מתאמנות שכועסות על עצמן מאשר עם אלה הכועסות על אחרים. בשונה מפערים שנוצרים בין שני אנשים שמנסים להעביר מסר אחד לשני ומסתבכים, כאן הפער נמצא בתוך האדם עצמו, בין איך שאני רוצה להיות לבין איך מאמינה שאני במציאות.

​

בפרק הקודם העלנו את הרעיון שרוב פיסות המידע שסביבנו לא "נספגות" אצלנו, כדי שלא נוצף מעודף מידע.

רק חלק קטן מהמידע חודר דרך החושים, ועובר מיון וסינון בהתאם לאיך שכל אחד מאיתנו מסנן את המידע.

נדמיין לרגע שהמוח הוא חדר מיון בדואר. כשמשאית הדואר פורקת את ערימות המכתבים בכניסה, השומר הראשון סורק במהירות את המכתבים ומכניס חלק קטן אל המבנה. הוא מכניס את מה שהוא חושב שמעניין ודחוף לנו. כשאשה בהריון, היא רואה סביבה המוני נשים בהריון. כשזוג נמצא במשבר רומנטי, הרדיו מתמלא בשירי אהבה ופרידה. ה"שומר" בכניסה יחפש עבורנו את מה שמעניין אותנו וימצא את התוכן שמעסיק אותנו. אם זה מזכיר לכם את איך שגוגל ופייסבוק עובדים - אתם צודקים. האלגוריתם של מנועי החיפוש והרשתות החברתיות מחקה את הנטייה הזו של המוח, וזו אחת הסיבות שהוא מצליח כל כך.  

נחזור לחדר הדואר. משנכנסו ה"מכתבים" שהשומר הסכים להכניס, הם יעברו דרך מסננים או פילטרים רבים. במאמר A model of communication and personality של טד ג'יימס, מפורטים סוגי המסננים השונים. המידע שנקלט בחושים עובר דרך כמה מנגנונים. מסננים ראשוניים ואחריהם מסננים שניוניים, בהם ממוין המידע דרך הערכים, האמונות, הזכרונות והחלטות המפתח הבלתי מודעות שהחלטנו לאורך השנים, בעקבות מקרים שקרו לנו והזכרונות שלנו מהם. 

נרחיב כאן על שלושת סוגי המסננים הראשוניים והחשובים: השמטה, הכללה ועיוות. 

​

השמטה: למחוק את מה שלא מתאים לכותרת

נחזור למ' היקרה ולסיפורה על היותה פורשת סדרתית ממקומות עבודה, תמיד, אחרי שבועיים.

כשמ' הגיעה לקליניקה וסיפרה באריכות על קורות חייה בתחום הקריירה, גילינו ביחד שהמידע ה"עובדתי" הזה הוא לא נכון.

זה לא תמיד, היא לא עוזבת, ולא אחרי שבועיים.

במסגרת ההיצמדות לתפישה עצמית שגויה שמנהלת אותה, המודע של מ' השמיט המון מידע חשוב והרבה עובדות שלא תומכות בתיוג שלה את עצמה כפורשת סדרתית.

מ' אמנם עזבה מקומות עבודה אחרי שבועיים, אבל זה קרה פעמיים לאורך שנות עבודה ארוכות. הפעם האחרונה שבה העניין התרחש היתה לפני שנים ארוכות, ומאז דפוסי ההתנהגות שלה השתנו לחלוטין, כמו גם יכולות ההתמודדות שלה. כעס עצמי ובושה מיקדו אותה בשני הכישלונות האלה ויצרו את ההשמטה גורפת של המידע הרב שלא תומך בתחושת הכישלון. כל מידע "אחר" שנגע להצלחות והישגים בתחום העבודה, אפילו עזיבה בעקבות חופשת לידה - לא "נספרו" רגשית. 

ההשמטה מתרחשת כשאנחנו שמים לב באופן סלקטיבי ולא מודע להיבטים מסוימים בלבד, ומוחקים אלמנטים רבים אחרים. היא הכרחית וטבעית כדי לשרוד; בלעדיה המידע שנצטרך לעבד הוא אינסופי. כשאנחנו בג'ונגל, עלינו להתרכז בנמר ולא בפרח לידו.

אבל לצד ההשמטה הטבעית והחיובית שמגנה עלינו מפני הצפה של מידע, כדאי לשאול את עצמנו כשאנחנו מרגישים רע או נתונים בקונפליקט, אם לא השמטנו מידע שהוא חשוב ורלוונטי למצב. התייחסות אקטיבית להשמטה תתחיל הליך מתקן ומודע.

 

הכללה: העקשנות של התיוג 

כשתינוקות מתחילים לדבר, אחת השאלות הראשונות הנפוצות היא "מה זה?". אינטואיטיבית, כבר מהתחלה, אנחנו רוצים לתייג את העולם ולהניח במגירות מסודרות את המידע. כשאנחנו מלמדים תינוקות שחפץ בעל ארבע רגליים ומשענת הוא "כיסא", אנחנו מצפים מהם להכליל מעכשיו כל כיסא שהם רואים ב"מגירה" עם התגית "כיסאות".

גם כשייפגשו בכיסא שלא ראו מעולם, נצפה שיזהו אותו כחלק מאותה קבוצה. לא היינו רוצים שהתינוק שלנו יעצור מול כל כיסא, יבחן אותו לעומק ויתהה מהו החפץ הזה ואיך משתמשים בו. 

בפעולת ההכללה אנו מסיקים מסקנות רחבות על סמך מעט חוויות ומידע. מבחינת השפה, הכללות יכילו מילים בעלות משמעות גורפת כמו "תמיד" או "אף פעם". מנסיוני - זה בדרך כלל לא "תמיד" ולא "אף פעם".

הכללה היא אחת הדרכים החשובות שלנו ללמוד, לקחת מידע נקודתי ולהסיק ממנו על נתונים רבים אחרים. מצד שני, אותה פעולה של הכללה גורמת לנו לתייג את כל המידע שמולנו, גם כשאין לנו מספיק מידע או יכולת להכליל, או כשההכללה גורמת לנו לסבל מיותר.

מ' הכלילה את כל האירועים בהם עזבה עבודה. היא השתמשה כמה פעמים בשיחתנו הטלפונית במילה "תמיד" ותייגה את כל הפרידות שלה ממקומות עבודה תחת "כישלון אישי", גם כשבחברה בה עבדה נערכו קיצוצים נרחבים וגם כשעזבה כי יצאה לחופשת לידה.

זו דוגמה טובה להכללה של אירועים והכלה של אותה תגית על כולם, ברמה הרגשית. ההכללה הזו גרמה לה לתפיסה עצמית שלילית ורגשות נחיתות. 

בהתבוננות החוצה, סטריאוטיפים הם דוגמה טובה להכללות שרובנו היינו רוצים לחשוב שאנחנו לא עושים.

אותה אשה הלבושה בחליפה מחויטת או לבושה בטיץ עם הדפס נמר, תקבל מאיתנו יחס אחר לגמרי.  

כשהתנדבתי ב"הפוך תל אביב" של עמותת עלם, פגשתי מקרוב את הקשת המגדרית על כל גווניה והבנתי על עצמי, כמה קשה לי לצאת מהמסנן האוטומטי של ההכללה. בתחילת דרכי, כשפגשתי טרנסים וטרנסיות בעלי נראות מגדרית לא מובהקת או בני נוער בעלי מגדר א-בינארי, יכולתי לשמוע את המוח שלי צועק "מה זה?!".

המנגנון המסנן הבלתי מודע של ההכללה נתקל ב"הודעת שגיאה", והתקשה להניח לעניין. כששוחחתי עם נער טרנס בעל חזות נשית, ההכללה הלא מודעת לא יכלה שלא לנקוב בשם "אשה". לשמחתנו, לצד המנגנון האוטומטי והבריא של ההכללות, אנחנו מסוגלים ללמוד להתמודד עם מידע שאינו משתלב בהכללות הראשוניות שלנו. כך יכולתי תוך זמן קצר להוציא את הדמות עם החזה השופע ממגירת ה"אשה" לטובת "בחור טרנס". גם כאן, בחינה מודעת של הסיטואציה תאפשר לנו "לעדכן גרסה" על פי בחירה ולא להיגרר לתגובה האוטומטית.

​

עיוותים: "אמור" זה שם של באג

"אם הוא היה בעניין שלי הוא היה שולח לי הודעה בבוקר", הוא אחד העיוותים הנפוצים בתחום הדייטינג.

בשפה אחרת ניתן לקרוא לו "עיוות סיבה ותוצאה" וגם "הנחת הנחות". מי קבע שהסיבה לכך שהוא לא שולח הודעה היא חוסר עניין? החיבור בין התוצאה "אין הודעה בבוקר", לבין הסיבה שהמצאנו בהנחת הנחות אישית שלנו ש"הוא לא בעניין", הוא העיוות של המידע. עיוות הוא שם כולל לאוסף של מסננים, שכולם יוצרים אצלנו שינויים בחווית הנתונים החושית שלנו, ודרכם נוצר מצג שווא אינדיוידואלי של המציאות.

בתחום הדייטים וגם בעולם ראיונות העבודה, עולמות דומים בסך הכל, נפוץ עיוות של "השמטת הטוב". נניח שיצאתי לפגישה שהייתה מוצלחת במגוון אספקטים, אבל בשלב מסוים אמרתי משהו שטותי שהצטערתי שאמרתי. קורה. כשאני מגיעה הביתה כל מה שאני זוכרת מהפגישה זה את הרגע שבו אמרתי את האמירה השטותית, ובו אני שבה ומתרכזת. אני משמיטה באופן בלתי רצוני את כל שאר אירועי הערב, הטובים והחיוביים ו"סופגת" רק את החלק הבעייתי.

גם מ' שלנו לוקה ב"השמטת הטוב"; היא לא "סופרת" את מקומות העבודה בהם התמידה, ומתעקשת להמקד ששני אירועים בעייתיים שמאפילים על האירועים החיוביים שחוותה בעולם העבודה.

עיוות נפוץ נוסף הוא ה"אמור". אנחנו יוצרים לעצמנו סט של "חוקי אמור": "שנים אני אומרת לו שיסדר אחריו את המטבח, הוא אמור כבר לדעת"; "הכנתי את הפרויקט בזמן, היא אמורה להעריך את זה". התפישה שהדברים אמורים להיות כמו שאני חושבת שהם אמורים להיות היא אישית וקל לראות שלכל אדם יש את רשימת ה"אמורים" שלו, שמנהלת אותו ואת רגשותיו. 

עיוותים פופולרים נוספים הם האשמה עצמית גורפת או האשמה של אחרים. בהאשמה עצמית, כמו בדוגמה של מ', התחושה תהיה ש"הכל באשמתי". זה יגרום לכעס עצמי ותפישה עצמית נמוכה. בעיוות ההפוך התחושה תהיה ש"הכל באשמת אחרים", שמתבטאת בהרגשה ש"כולם נגדי ואין לי איך לנצח". 

גם חשיבה קוטבית היא עיוות נפוץ, שמנוסח היטב בשורה מתוך שיר של עברי לידר, "אם לא היא, אז אף אחת / יותר טוב כלום מכמעט". גם מ' חוותה את הסיטואציה בצורה קוטבית: "אני אף פעם לא מצליחה ואין לי את האופציה להתמיד".

על ידי שיקוף חיצוני עקבי, ניתן לזהות את העיוותים האישיים ולפרום את הפלונטר שהם יוצרים.

שילוב של תפישה קוטבית בתיבול הנחת הנחות שגויות ולצד כמה "אמורים", יכול להכשיל כל מערכת יחסים, אפילו כאלה בעלות פוטנציאל להצלחה מסחררת. מ' הגיעה עם השקפה מאוד קוטבית ומכלילה על עצמה והרבה "השמטת הטוב". ההשקפה שלה על עצמה גרמה לה לתחושה לא נעימה ורגשות קשים. כשפיצחנו את התרמית הפנימית וזיהינו את המסננים למול עובדות במציאות והתפישות האישיות שלה, יכולנו לראות באופן צלול את הפער ביניהם. 

כשמ' שמעה את עצמה מספרת את סיפורה מחדש תוך ציון העובדות שהושמטו קודם לכן, היא יכלה לראות את תפישת העצמי שלה משתנה מול עיניה. היא קיבלה גרסה מעודכנת של עצמה, שהסתתרה תחת תיוגים לא נכונים, השמטות ועיוותים.  

​

אדם הוא סך מסנניו

אם נחזור לחדר הדואר הדמיוני, נבין שבזמן שרוב הררי מעטפות נשארים אצל כולנו מחוץ לבניין, המעטפות שנכנסות פנימה יעברו קריאה דרך משקפיים שונים ואז קידוד ותיוג במגירות שונות לגמרי מאשר אצל אחרים. אצל אחד מאיתנו אשה הלבושה בחליפה מחויטת בכלל לא תעבור את השומר הראשי, אצל אחר תיכנס תחת מגירת "אשת עסקים עשירה"/ "אשה מתנשאת"/ "עשירה"/ "משכילה" וכן הלאה, איש איש ללא מודע ולמסננים שלו.  

כולנו משמיטים את רוב המידע שמגיע אלינו, כל אחת ואחד "מכניס" וקולט רק חלק קטן ושונה ממה שאחרים יקלטו. כולנו מפספסים הרבה מידע, יכול להיות שחלק ממנו ממש חשוב לנו וכדאי להיות יותר ערניים. כולנו מכלילים את המידע לכדי קבוצות גדולות ושמים תגית על הקבוצה, כדי שנוכל לארגן את כמויות האינפורמציה. כולנו עושים טעויות בהכללות ומתייגים תיוגים שגויים, על סמך מידע שלא רלוונטי או לא נכון להכיל על הקבוצה הזו. כולנו מעוותים כל הזמן את המידע שנקלט, במגוון עיוותים שונים וכל אחת ואחד על פי קוקטייל העיוותים המסוים שלה ושלו. 

בהתחשב במגוון הגדול של המסננים, קל יותר לנו להבין איך יתכן שכששני אנשים חווים את אותו גירוי חושי, התגובות שלהם שונות כל כך זו מזו והזכרונות אחרים לגמרי. כל אחד מהם ישמיט, יכליל ויעוות את המידע על פי סט המסננים המורכב והפרטי שלו. 

בכתבה הבאה נברר איך כל המסננים האישיים שלנו מתכנסים לעצמי אחד, וכמה זה מעצבן שאני תמיד באה איתי. 

​

 

פורסם ב-4.8.21 

לחיצה על הלוגו למעבר לכתבה באתר